פסק-דין בתיק ע"א 2473-07

1.         ערעור על פסק דינו של בית משפט השלום בת"א-יפו (כב' השופט א' אטיאס) לפיו נתקבלה תביעת המשיב כנגד המדינה לפיצוי בגין אחריותה השילוחית של המדינה לנזקים שנגרמו לו, עקב פעולותיה של כב' השופטת (בדימוס) ר' טלגם שנעשו ברשלנות רבתי (ת"א 64666/04).

ערעור שכנגד נדחה במסגרת פסק דין חלקי מיום 3.3.2008.

הרקע העובדתי

2.         בין המשיב ומר משה פרץ מצד אחד, לבין בעליו של נכס מצד שני, פרץ סכסוך בנוגע לאותו הנכס. הסכסוך הגיע לפתחו של בית המשפט השלום בבת ים והוא נידון בעיקרו במסגרת ת.א. 5984/94 (להלן - התיק העיקרי). לנכס מונו שני כונסי נכסים אשר הפקידו את כספי הכינוס בקופת בית המשפט (להלן - הכספים).

ביום 16.4.1996 דחה בית המשפט את תביעת בעלי הנכס ונמחקה התביעה שכנגד שהגישו המשיב ופרץ. במקביל להליכים משפטיים אלו התנהל הליך בוררות. הבורר חייב את בעלי הנכס בתשלום סכומים שונים למשיב ולפרץ. במסגרת הליך בוררות נוסף בין המשיב לבין פרץ קבע הבורר, בהחלטה מיום 13.5.1999, כי המשיב זכה ברוב תביעתו, וכי יש להעביר את חלקו של פרץ לידי המשיב. על אף האמור הצליח פרץ באמצעות מעשה מרמה להניח את ידיו על הכספים.

3.         התרמית בוצעה בדרך הבאה: אדם בשם אורי כהן, הקשור לפרץ, פתח תיק הוצאה לפועל נגד פרץ. כהן ביקש להטיל עיקול על כל הכספים של פרץ המצויים בקופת בית המשפט. בקשתו נתקבלה. לאחר מכן, פרץ וכהן הגיעו להסכם פשרה לפיו אין לפרץ התנגדות כי כהן יקבל את הכספים המעוקלים. ביום 17.3.1997 הגיש כהן את הסכם הפשרה לראש ההוצאה לפועל וביקש כי יורה לגזברות בית המשפט השלום בבת-ים, להעביר את הכספים לכהן לאור הסכם הפשרה. הבקשה נתקבלה. כהן הגיש בקשה לבית המשפט השלום בבת-ים להורות לגזברות בית המשפט לקיים את החלטת ראש ההוצאה לפועל. כב' השופטת טלגם הורתה בהחלטה מיום 26.3.1997 על העברת הכספים ל"זוכה". על סמך החלטה זאת מסרה הגזברות לכהן צ'ק על סך 135,456 ש"ח. כהן שהיה קשור לפרץ העביר את הכספים לחשבון אחותו של פרץ, שהינה תושבת חוץ וחשבונה מנוהל על ידיו.

בגין מעשים אלו הורשע פרץ (כהן נפטר במהלך ההליכים נגדו) (ת.פ. 10161/00 ; להלן - התיק הפלילי).

4.         התרמית התגלתה למשיב, לטענתו רק במהלך חודש נובמבר 1998. בחודש זה פנה ב"כ המשיב למזכירות בית המשפט בבת-ים, במטרה לגבות את הכספים, ואז התברר לו כי הם הוצאו מקופת הכינוס על ידי מאן דהו.

5.         בשל מסכת עובדתית זו הגיש המשיב ביום 13.10.2004 תביעתו לבית המשפט קמא בטענה כי עובדי בית המשפט קמא ו/או כב' השופטת טלגם התרשלו בתפקידם, וגרמו להוצאת הכספים מקופת בית המשפט.

פסק דינו של בית המשפט קמא

6.         בפתח דבריו דחה בית המשפט קמא את טענות הסף של המדינה כי יש לדחות התביעה מכיוון שהתיישנה, ומכיוון שנגרם למדינה נזק ראייתי בשיהוי הבקשה.

7.         טענת ההגנה המרכזית של המדינה, הייתה העדר יריבות משפטית ואחריות שילוחית על פי סעיף 8 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן - פקודת הנזיקין או הפקודה), הקובע כי אדם שהוא גופו בית משפט לא תוגש נגדו תובענה על עוולה שעשה במילוי תפקידו השיפוטי. לטענת המדינה הרי שעסקינן בחסינות מהותית, כאשר שופטים אינם בגדר "עובדים" לעניין אחריות שילוחית במובן של סעיף 13 לפקודת הנזיקין.

המשיב תמך יתדותיו בהלכת פרידמן שניתנה בהרכב על ידי בית המשפט המחוזי בירושלים (בר"ע (י-ם) 2315/00 מדינת ישראל נ' פרידמן (לא פורסם 12.3.2001)). באותו עניין נקבע כי החסינות בסעיף האמור איננה חוסמת הגשת תביעה נגד המדינה באחריות שילוחית בשל רשלנות של שופט, ובדרך זו ניתן ללכת במקרים של רשלנות בוטה מאוד. לטענתו, זהו פס"ד מנחה ביחס לבתי משפט השלום, ולא יצא כל פסק דין אחר בערכאה מקבילה המנוגד לו.

המערערת טענה שלא כך הוא, ואין הלכת פרידמן מהווה הלכה מחייבת. המערערת הפנתה לפסקי דין של בית המשפט השלום אשר תומכים בטענתה זו.

8.         בית המשפט קמא קיבל את טענת המשיב כי הלכת פרידמן הנה ההלכה המנחה על פי חוק יסוד: השפיטה (סעיף 20 (א), והפנה למספר פסקי דין שניתנו בבתי המשפט השלום שאימצו הלכה זו. לאור מסקנה זו עבר בית המשפט לבחון האם התרשלה השופטת טלגם התרשלות רבתי והאם התרשלו עובדי בית המשפט.

בית המשפט קבע כי התרשלות רבתי, עניינה חריגה במידה רבה מנורמת התנהגות הסבירה בנסיבות העניין והאם "נמנע המזיק מלנקוט אותם אמצעי זהירות שאפילו רשלן היה נוקט אותם" כפי שנקבע בע"א 163/73 וילטון נ' זכריה, פ"ד כז(2) 761 (להלן - וילטון). לשיטתו, השופטת יכולה הייתה למנוע את הנזק, לו היתה בוחנת כראוי את התיק העיקרי שהובא לעיונה או לו היתה מבקשת תגובה לבקשה של כהן. מחדלים אלו עולים לשיטתו לכדי התרשלות רבתי. עוד הוסיף בית המשפט קמא כי מהראיות עולה, שנושאים שונים הנוגעים לתיק כבר הונחו בפניה של השופטת טלגם קודם להחלטתה נשוא דיון זה, דבר המחזק התרשלותה של השופטת.

באשר לעובדי בית המשפט, דחה בית המשפט קמא את התביעה נגדם מחוסר ראיות. העובדים פעלו על פי החלטה שיפוטית ולא היו יכולים או אמורים לדעת כי ההחלטה נגועה בהתרשלות רבתי.

מפאת האמור קיבל בית המשפט קמא את התביעה.

טענות הצדדים בערעור